עיון

"בכל דרכיך דעהו"

הרה"ג קלמן כהנא

 

העולם, והאדם בתוכו, נברא מותאם לדרישות התורה ומצוותיה

פסוק זה (משלי ג,ו) "בכל דרכיך דעהו" היה מרגלא בפיו של רבי עזריאל הילדסהיימר זצ"ל כסיסמת חייו. פסוק זה, שסיומו "והוא יישר אורחותיך" מובא ע"י הרמב"ם בסוף פרק ג' בהלכות דעות, אחרי שהוא אומר "צריך האדם שיכוון לבו ומעשיו כולן לידע את ה' ברוך הוא בלבד".

אינני רוצה להיכנס כאן יותר מדי לבעיה של מה זה לדעת את ה'. יש בזה חילוקי דעות בהדגשה. יש כאלה המדגישים יותר את הצד של הדעת, כלומר גם כאן יש עוד דרגות שונות. את הצד של ידיעה השקפתית של מה שאנחנו רגילים לקרוא אמונה. לדברים אשר קשה או אי אפשר להוכיח אותם ובני אדם מאמינים בכך מבלי שיכולים לבסס את הדברים על איזשהו בסיס שכלי מובהק. רגילים היום להבדיל בין אמונה זו ובין ידיעה שיכול בן אדם לבסס על בסיס שכלי.

הרמב"ם מביא דוגמאות שחיי המציאות מטילים על האדם שכולם מכוונים לעבודת ה' ולידיעת ה'. כשהוא עושה דברים כדי לספק את הצרכים שהוא זקוק להם, גם בהם הוא עובד את ה'. אפילו כשהוא ישן כדי שתנוח דעתו עליו וגופו ינוח כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' – נמצא שבשינה עובד את ה' וכל מעשיו מכוונים לדעת את ה'."ועל עניין זה צוו החכמים ואמרו: וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו: 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'. כלומר: הרמב"ם מוצא כאן זהות בין שני ביטויים. אחד – בכל דרכיך דעהו והשני – של חכמים – וכל מעשיך יהיו לשם שמים.

בפרק החמישי מ'שמונה פרקים' מדבר הרמב"ם על עניינים אלה בצורה יותר תקיפה על כוחות הנפש שתכלית כולם ידיעת ה' בלבד. האדם לא יעשה מעשה קטן או גדול ולא ידבר דבר – אלא כשהדבר ההוא מביא למעלה ויחשוב על כל תנועה אם היא תביא אל התכלית ההיא ואז יעשה אותה ואומר: 'כבר כללו חז"ל את העניין כולו בקצרה במילים מעטות 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים' (אבות ב, יב). המילים המעטות האלה מורות על התוכן הזה בצורה שלמה ביותר. עד שאתה תבחן קוצר המילות איך סידרו את זה העניין הגדול והעצום כולו, תדע שנאמר בכוח אלוקי בלי ספק. הרמב"ם התפעל על חכמת הניסוח של החכמים שהצליחו בכוח אלוקי לנסח במילים כל כך מועטות רעיון כל כך גדול.

ידוע שבפילוסופיה ובאתיקה היוונית היה מקובל מאד הכלל של 'שביל הזהב' – שלא לנטות לצד אחד יותר מאשר לצד השני בכל הדרכים והמעשים. זה מבטיח את בריאות הנפש ואפילו את בריאות הגוף. הרמב"ם סיגל לעצמו את ה'שביל' הזה, אבל מעניין השוני בהנמקה ל'שביל' זה. בפילוסופיה היוונית לשביל הזה מטרה אחת: להבטיח את נוחיותו ואת טובתו של האדם. אצל הרמב"ם שביל הזהב צריך להביא לתיקון המידות אשר מוביל למטרה של דעת אלוקים וממנו הוא מגיע לעניין של 'בכל דרכיך דעהו' ו'כל מעשיך יהיו לשם שמים'.

בהשקפה של חז"ל, עד כמה שאני מבין אותה, לא צריכה להיות סתירה בין מה שטוב לאדם וההישגים שהוא יכול להגיע אליהם ובין הדרך המובילה לדעת ה'. חז"ל יוצאים מההנחה שכשהקב"ה ברא את עולמו – הסתכל בתורה. כלומר: העולם, והאדם בתוכו, נברא מותאם לדרישות התורה ומצוותיה. לכן אין סתירה, ולו רעיונית, אם דבר שהוא טוב לאדם מבחינת המטרה שלו, שמביא לאותה ידיעת ה' ולא חשוב כרגע איך נפרש את אותה ידיעה.

דוגמא בולטת להשקפת חז"ל זו אנחנו מוצאים בפרשת 'יפת תואר' שם נאמר "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". כלומר: התורה התחשבה באדם כיצור שיש בו יצר הרע ואף על פי כן – אין דרישות התורה כלפיו מוגזמות מפני שמלכתחילה הוא נברא בהתאם לתורה ודרישותיה. בכל אותם מעשים המתחייבים ממצבו – צריכה להיות המטרה של "בכל דרכיך דעהו".

כשנשאל הרב דוד צבי הופמן זצ"ל, תלמידו של רבי עזריאל הילדסהיימר וממלא מקומו – האם מותר ללמוד חכמות חיצוניות בשבת, השיב: אם מטרת החוכמות האלה ללמד האדם אומנות – אדם לא יכול בימינו להיות סוחר בלי שתהיה לו ידיעה מסוימת בחוכמות החיצוניות – הדבר מותר, שהרי 'חייב אדם ללמד את בנו אומנות'. כשהגיעה לרבי אלחנן וסרמן הי"ד השאלה של מיזוג לימודים חיצוניים עם לימוד תורה – הוא ענה בכיוון דומה: אם אתם לומדים את זה מפני שאתם סבורים שזה כלול בלימודי אומנות –  מקצוע בחיים – יש לזה מקום. אם אתה לומד את זה מפני שאתה סבור שאינך אדם שלם במדרגת החכמה בלי הידיעה הזאת – אסור ללמוד את זה, מפני שהחכמה תלויה בתורה ולידיעת ה' תגיע על ידי התורה…

(ע"פ 'בישובנו' – ניסן תשנ"ז)